החלטה בתיק ע"מ 18/06

1. בפניי ערעור על החלטתה של השופטת הנכבדה של בית הדין קמא, סא"ל א' מרקמן, שבה הורתה על מעצרו הממשי הקצוב של המערער, טור' גבי גברילוב, עד לתאריך 25/05/06.

נגד המערער ונגד חייל נוסף, טור' חן בן שלמה (להלן: הנאשם מס' 1), הוגש בתאריך 15/02/06 כתב אישום, שבו מיוחסות לשניהם, בין היתר, עבירה של אינוס, לפי סעיף 75 (רישא) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, וסעיפים 345(א)(1)+(4), 355 ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (פרט האישום הראשון), ועבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244 (רישא) ו-29 לחוק העונשין (פרטי האישום החמישי).

עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית מבית הדין המחוזי להאריך את מעצרם הממשי של שני הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. בא-כוחו המלומד של המערער התנגד לבקשה, וכאמור בית הדין נעתר באופן עקרוני לבקשת התביעה, אם כי תוך קציבת המעצר, ומכאן הערעור בפניי.

במאמר מוסגר אוסיף, כי לנאשם מס' 1 מיוחסות עבירות נוספות של אינוס שאינן מיוחסות למערער, וכן כי גם הוא נתון במעצר ממשי. להלן אתמקד מטבע הדברים במערער, ולא בנאשם מס' 1 אשר לא ערער על ההחלטה בעניין מעצרו.

2. אין חולק כי בערב שבת, בתאריך 13/01/06, לערך משעה 21:30, עד לשעה 01:00 לערך בתאריך 14/01/06, שתו טור' א.ל. (להלן: המתלוננת) וטור' מ.ע. (להלן: העדה), משקאות אלכוהוליים בכמות נכבדה, בצוותא עם חיילים נוספים, וביניהם המערער והנאשם מס' 1, במטבח שבבסיס שבו הם משרתים (להלן: הבסיס). בשעה 01:00 - 01:30 חזרה המתלוננת לחדרה בבסיס (להלן: החדר) ושכבה במיטתה. לחדר נכנסו העדה והמערער, ולאחר מכן הגיע גם הנאשם מס' 1. קודם לכן, במהלך יום שישי ה-13/01/06, שוחחו המערער והעדה על האפשרות לשתות אלכוהול באותו יום בלילה ולקיים יחסי מין, והמערער אף הציע כי במקביל יקיים הנאשם מס' 1 יחסי מין עם המתלוננת.

המערער והעדה החלו להתנשק ולהתגפף, והמערער ביקש לקיים עימה יחסי מין, ומשסירבה תחילה, הוא ביקש ממנה לבצע בו מין אוראלי. לאחר מכן ביקש המערער פעם נוספת מהעדה לשכב עימו, והם קיימו יחסי מין בהסכמה, וכן ביצעה העדה מין אוראלי במערער והוא הגיע לפורקן מיני.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם אנס המערער את המתלוננת.

על-פי הנטען בכתב האישום, המערער בעל את המתלוננת וכן החדיר אצבעותיו לאיבר מינה (ללא הסכמתה).

כתב האישום נסמך על שני נדבכים ראייתיים עיקריים (ועל תוספות ראייתיות שונות, כפי שתצויינה להלן): האחד, גרסתה המאוחרת של העדה, לאחר שנכרת עימה הסכם עד מדינה, כפי שיפורט להלן, שבה מסרה כי המערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת; והנדבך האחר, הגרסה האחרונה של המערער בחקירתו, שבה הודה כי בעל את המתלוננת והוסיף כי חדל מכך מיד כשביקשה זאת.

3. בית הדין קמא קבע בהחלטתו, בין היתר, כי: "בהיות העדה עדת מדינה ואף נוכח ההתפתחות בגרסתה, הדברים שמסרה לשותפתה לתא המעצר ואף הימנעותה מלהשיב לשאלות בחקירה, עובר לחתימת ההסכם - סברתי, כי יש להידרש לתוספת ראייתית משמעותית, לכאורית - בבחינת 'סיוע מוגבר'...". בפועל, לטעמו של בית הדין המחוזי, "עלה בידי גורמי התביעה והחקירה להצביע, לכאורה, על התוספת הראייתית הדרושה". בית הדין הגיע אפוא למסקנה, כי קיים סיכוי סביר להרשעת המערער בעבירת האינוס. כמו-כן, נקבע כי מתקיימות עילות מעצר של מסוכנות, של פגיעה במשמעת הצבא ושל חשש לשיבוש מהלכי משפט. בית הדין הוסיף, כי אין אפשרות לנקוט בעניינו של המערער חלופת מעצר. עם זאת, "נוכח הקשיים בהערכת עדויותיהן של המתלוננת והעדה", קצב בית הדין את המעצר הממשי עד לתאריך 25/05/06, מתוך הערכה כי בפרק הזמן הקצוב "ניתן יהיה להעיד את המתלוננת והעדה, לבחון את העדויות, להתרשם מקצב התקדמות ההליכים ולהעריך את פרק הזמן הצפוי להם".

4. בא-כוחו המלומד של המערער עתר בפניי להסתפק בחלופת מעצר, של מעצר-פתוח ביחידה. הסניגור טען כי עוצמת הראיות לכאורה אינה מצדיקה את מעצרו הממשי של המערער. הסניגור ביקש להדגיש, בין היתר, כי גרסתה של העדה לא הייתה עקבית, וכן כי הגרסה המאוחרת שלה (שעליה נסמך כתב האישום), נמסרה לאחר חתימת הסכם עד המדינה, שבו התחייבה למסור מידע חדש "שלא נמסר על ידה עד עתה", "שיש בו כדי לסבך את מי מבין החשודים", כתנאי לכך שהיא לא תועמד לדין בגין מעורבותה במסגרת הפרשה; זאת, לאחר שהעדה הייתה חשודה בסיוע לאינוסה של המתלוננת. לדעת הסניגור, אין בחומר הראיות כל ראיית סיוע לעדותה של העדה, והתוספות הראייתיות הלכאוריות שעליהן התבסס בית הדין קמא הינן "ברמות של חיזוק ודבר מה בלבד", ולא של סיוע מוגבר. לטעמו של הסניגור, בית הדין המחוזי שגה בכך שלא נתן את המשקל הראוי למניע האפשרי של המתלוננת לטעון טענת שווא כי נאנסה, וזאת כדי להציל את כבודה, לאחר שהאירוע נודע בבסיס ומחשש שיגיע גם לאוזניו של החבר שלה. הסניגור הוסיף והדגיש, כי בבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת, לא נמצא זרעו של המערער בגופה. אליבא דהסניגור, בית הדין קמא שגה כאשר ייחס "משקל כבד מן הראוי" לעברו של המערער, שהינו עבר ישן מבית משפט לנוער, ואין בו כל הרשעה בעבירה דומה.

5. מנגד, לדעת באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית, אין מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה קמא, ואין להסתפק בחלופת מעצר במקרה דנן, לאור התשתית הראייתית הלכאורית המספקת למעצר ובשים לב לעילות המעצר ולעברו של המערער.

6. לאחר שבחנתי את חומר החקירה ואת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אמנם, כאשר קיימת חולשה או בעייתיות ממשית בראיות לכאורה, יש לשקול ביתר שאת להסתפק בחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 327/98 אלגאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 98 (1) 19; ע"מ/11/02 התובע הצבאי הראשי נ' טור' בנישו; ע"מ/35/03 רב"ט סלוזבסקי נ' התובע הצבאי הראשי; בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל, תק-על 05 (2) 1112; מ' לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים - בחינה נוספת" משפטים לד (תשס"ה) 549, 576-574).

אולם, במקרה דנא, לא שוכנעתי כי התשתית הראייתית הלכאורית אינה בעוצמה המספקת למעצרו הממשי של המערער.

אכן, יש להתייחס בזהירות לגרסתה המאוחרת של העדה, הן באשר מדובר בגרסה שאינה עקבית, והן ובעיקר מכיוון שמדובר בעדת מדינה, אשר ביקשה בעדותה המאוחרת למלא אחר התנאי שנקבע בהסכם עימה, למסור "מידע שלא היה מצוי עד למועד חתימת הסכם זה ברשות גורמי החקירה או מידע שיש בו כדי לסבך את מי מבין החשודים האחרים בפרשה... מידע שלא נמסר על ידה עד עתה" (סעיף 2.ג. להסכם); זאת, בשים לב לכך שרק "אם תקיים העדה כל תנאי בהסכם זה לא תעמוד לדין בגין מעורבותה במסגרת הפרשה" (סעיף 11 להסכם).

 כידוע, עד מדינה מוגדר בחוק כ"שותף לאותה העבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה"; ועדותו של עד מדינה טעונה סיוע (סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

ואמנם, העדה נחשדה בדין בסיוע לאינוסה של המתלוננת, ויש לה אינטרס מובהק שלא לעמוד לדין על עבירה זו.

כמו-כן, בצדק בחן בית הדין המחוזי אם קיימת תוספת ראייתית של סיוע לכאורה לעדותה של העדה (ראו והשוו בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2479).